וכיצד מסדרין את הלחם ארבעה כהנים נכנסים שנים בידם שני סדרין ושנים בידם שני בזיכין. וארבעה מקדימים לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין שהיו שם על השולחן, הנכנסין עומדין בצפון ופניהם לדרום. והיוצאין עומדין בדרום ופניהם לצפון אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בתוך טפחו של זה.
הנכנסין עומדים בצפון ופניהם לדרום. כתב הלח״מ כך הוא לשון המשנה והיינו כמ״ד שולחנות מזרח ומערב מונחים ורחבן צפון ודרום. וכן פירש״י שם וכן פסק רבינו בפ״ג מהל׳ בית הבחירה. וקשה דהא הוא פלוגתא דרבי ור״א בר״ש בפ׳ שתי הלחם דף צ״ח ואמרו שם דטעמא דרבי דגמר ממנורה ור״א סבר דמנורה גופא צפון ודרום מונחת ורבינו פסק בפ״ג מהל׳ בית הבחירה דצפון ודרום מונחת איך פסק דשולחן מזרח ומערב מונח הא טעמא דרבי דיליף ממנורה. וכיון דליתיה במנורה ליתיה בשולחן וצ״ע עכ״ל. והנה אפשר לומר דכיון דסתמא דמתני׳ בהלכה זו כן שהנכנסים עומדים בצפון פסק הרמב״ם כן אף דליכא טעמא דרבי וראיתי אח״כ שכן כתב החק נתן וכתב ואפשר מאיזה ילפותא גמר לה תנא.
והנה אפשר לומר עוד דאיכא תרי סתמי שהתוס׳ על פלוגתא דרבי וראבר״ש כתבו דמתני׳ דכל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית הוא כרבי. איברא דלכאורה א״א לומר כן דהא בכל הכלים נכלל גם המנורה. ובמנורה הא אינו פוסק הרמב״ם כרבי אלא דצפון ודרום היתה. אבל אח״כ ראיתי שהכ״מ בפ״ג מהל׳ בית הבחירה הל׳ י״ב בזה שכתב הרמב״ם וכן נרות המנורה כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום כתב וז״ל ואין להקשות דסתם מתני׳ דפ׳ שתי הלחם אתיא כרבי דקתני כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית. דההוא כללא לאו דוקא דהא ארון לכ״ע ארכו לרחבו של בית כמו שנתבאר. ואדרבא יש להוכיח דאתיא כראבר״ש. ותנא ושייר ארון ונרות דאי כרבי קשיא מאי שייר דהאי שייר עכ״ל. א״כ לפי ד׳ הכ״מ איכא תרי סתמי בדין שולחן שהוא ממזרח למערב, אמנם בברייתא שם דמייתי הגמ׳ על הך מתני׳ תניא כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון א״כ הך ברייתא ודאי סברה כרבי גם במנורה, אבל על מתני׳ דברי הכ״מ נכונים דע״כ סברה כרבי רק בשולחן ולא במנורה ושפיר איכא תרי סתמי אח״כ ראיתי שהזבח תודה כתב דאיכא תרי סתמי אבל לא העיר מהא דמנורה ולא הביא ד׳ הכ״מ.
והנה בטעמא דמתני׳ דסתמה כרבי אף דלהלכה לא נוכל ללמוד ממנורה כתב הזבח תודה משום דלמ״ד צפון ודרום היו מונחים ע״כ יצאו השולחנות קצת לצד דרום אלא שכתבו רש״י ותוס׳ דכיון דלא הוי טפי מטפח לא חשיב, ולכן סברה מתני׳ דכיון דפשטיה דקרא דכתיב ואת השולחן תתן על צלע צפון משמע שיהיה כולו בצפון לכן קיי״ל דמזרח ומערב מונחים אף דלא נוכל ללמוד ממנורה, ונראה דטעם זה אינו מספיק דהא בעיקר אנו דנים על שולחן דמשה דמשמע דלהלכה מסדרים רק עליו את הלחם כדסבר ת״ק בברייתא במנחות דף צ״ט, וכן מוכח במתני׳ שם ע״ב וא״כ הא עלינו לדון על שולחן דמשה אם היה מזרח ומערב או צפון ודרום גם במשכן שבמדבר ושילה ונוב וגבעון וזה נראה פשוט דכשבנה שלמה הביהמ״ק והעמיד עשרה שולחנות לא שינה מקום הנחת שולחן דמשה מכפי שהיה מקודם, כיון דבודאי היה טעם איך להניח השולחן אם מזרח ומערב או צפון ודרום, וא״כ אין טעם לומר דבשביל שהיה חסרון מקום טפח להעשרה שולחנות, לכן קבעו מקום השולחן דמשה מזרח ומערב, ואפי׳ בקרש איתא בירושל׳ פי״ב דשבת הל׳ ג׳ דקרש שזכה להינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום וכ״ש הנחת החלות ודאי יותר מסתבר שלא ישנו את סדורם.
והנה אפשר לומר טעם פשוט במה דסברה מתני׳ דמזרח ומערב היה השולחן דמשה שעליו לחם הפנים. שאם היה עומד מצפון לדרום א״כ היו צריכים הנכנסים המביאים את הסדרים ואת הבזיכים לעמוד במערב ופניהם למזרח, והיוצאים שמוציאים את הסדרים והבזיכים לעמוד במזרח ופניהם למערב, וא״כ יעמדו המכניסים אחוריהם כנגד בית קדשי הקדשים וזה ודאי אינו דרך כבוד וא״כ מסתבר שהשולחן והלחם הפנים צריכים להיות ממזרח למערב, כדי שהנכנסים והיוצאים יעמדו צפון ודרום אלא דלפי״ז קשה דלמה אמר הגמ׳ טעם אחר על רבי דלמד ממנורה ובאמת לא מצינו במקום אחר דרבי סבר כן במנורה ואולי משום דסתם כן במתני׳ דתמיד.
והנה בעיקר פלוגתא דרבי וראבר״ש בברייתא לא הוזכר הנחת שולחן דמשה שעליו לחם הפנים. והיה אפשר לומר דבשולחן דמשה גם ראבר״ש מודה שהיה מונח מזרח ומערב משום הך טעמא שכתבנו ופליגי רק בסדר העשרה שולחנות דשלמה אלא דבהסוגיא שם פירש״י בדף צ״ט בד״ה אלא למ״ד מזרח ומערב וז״ל. ולמ״ד צפון ודרום ליכא למיפרך הכי דלדידיה הוי רוחבו ממזרח למערב וכו׳ ואמה רוחב דשולחן וכן משמע כל הסוגיא מקודם דשולחן דמשה היה מונח כמו השולחנות דשלמה. אבל יש לומר דכל זה מקודם בסוגיא אבל אח״כ דאמר מי סברת שולחן דמשה בהדייהו הוי יתיב לא דמידלו ליה וכו׳. ולפי המסקנא אין הוכחה דשולחן דמשה היה מונח כסדר השולחנות דשלמה אלא דרש״י במתני׳ דדף צ״ט במה דתנן וארבעה כהנים נכנסים כתב להדיא וסתמא כמ״ד שולחנות מזרח ומערב מונחים אבל לדעת הרמב״ם נוכל לומר דלמסקנא לא תליא זה בזה.
איברא דאכתי קשה דאם נימא דשולחן דמשה היה מונח מזרח ומערב א״כ למה אמר הגמ׳ טעמא דרבי דיליף ממנורה. וקשה לומר דלמסקנא נדחה כל הסוגיא שם בטעמא דרבי וראב״ש ויש לומר דלפי״מ שכתבנו דבשולחן דמשה מודה נמי ראבר״ש וכסתמא דמתני׳ דדף צ״ט דהנכנסים עומדים בצפון ופניהם לדרום. לכן לא אמר הגמ׳ בטעמא דרבי משום דכן היה שולחן דמשה דזה ע״כ אינו למוד על סדור העשרה שולחנות דשלמה כיון דבשולחן דמשה איכא טעמא דכן צריך להיות שהנכנסים יהיו עומדים בצפון ופניהם לדרום ולא שיהיו פניהם למזרח ואחוריהם למערב וכמש״כ וגם ראבר״ש מודה בזה לכן למד הגמ׳ על שולחנות דשלמה למר ממנורה ולמר מארון אבל מתני׳ דהנכנסים עומדים בצפון דמוכח שהשולחן עם הלחם הוא ממזרח למערב הלכה היא וכן פסק הרמב״ם ומיושב בפשיטות.

לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות ולשין אותן אחת אחת ואופין אותן שתים שתים.
הלח״מ הקשה דבמנחות דף צ״ה פריך דמהא דתנן ברישא לישתם ועריכתם בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה והדר תני ואפייתם בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה. ואמר שם מאי קושיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתם בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה. ואמר רב אשי מאי מבפנים במקום זריזין ואמר הגמ׳ ע״ז והא דרב אשי בדותא היא וכתבו התוס׳ ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. וא״כ קשה על הרמב״ם שפסק ואפייתם בפנים ומוכח דתנור מקדש ואיך פסק בהל׳ י׳ דאין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת אלא בערב שבת אופים אותם דהא כיון דתנור מקדש נפסלו בלינה. והקשה עוד מד׳ הרמב״ם בפ״ג דחביתי כה״ג דוחים את השבת שאם תאפה מבערב תפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקדש היו. וכתב בזה הלח״מ דהרמב״ם אינו מפרש כפי׳ התוס׳ דכשדחי הגמ׳ תירוץ רב אשי צ״ל דתברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא דהתנור מקדש קצת, אבל אינו מקדש ליפסל בלינה. והוכיח כן מד׳ הרמב״ם בסוף פי״ב מהל׳ מעה״ק שכתב דמחבת ומרחשת שתיהם מכלי שרת ומקדשים ותנור של מקדש של מתכת היה. ומוכח דאינו מקדש. אכן הקשה עוד דהא כתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ כלי המקדש הל׳ י״ט כל המדות האלו קודש ומכלי השרת וחשיב שם עשרון וא״כ בלא תנור העשרון מקדש ונשאר הלח״מ בצ״ע.
והנה לולי מה שהקשה הלח״מ מד׳ הרמב״ם בפ״ג גבי חביתי כה״ג היה אפשר לומר דהא הרמב״ם פוסק בפ״ג מהל׳ פסוה״מ הל׳ כ׳ דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. וא״כ לא קשה לא מעשרון ולא מתנור דיכול למדוד בעשרון ולאפותם בתנור ע״מ שלא יתקדשו לפסול בלינה אבל ממה שכתב הרמב״ם גבי חביתי כה״ג מוכרח דלא מהני זה.
ונראה לפי״מ שכתבתי בפי״ג מהל׳ מעה״ק הל׳ ד׳ בדעת הרמב״ם דאופה החביתים כל הי״ב חלות ומחלק כל חלה וחלה באומד ומקריב חצי בבוקר וחצי בערב, והשיג הראב״ד דהא כתיב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע, והוספתי עוד להקשות דהא כתיב עשרון סולת מחציתה בבוקר, ואמר הגמ׳ במנחות דף ח׳ הבא מנחה ואח״כ חוצהו וכן כתב הרמב״ם בהל׳ ב׳ מביא עשרון שלם וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, וא״כ למה כתב שאופים כל הי״ב חלות על בוקר וערב ביחד, וכתבתי שם דיש מיני מנחות מנחת סולת מנחת מחבת או מרחשת או מאפה תנור, ונמצא דמנחת מחבת או מרחשת או מאפה עוד לא נגמר שם מנחה עליה עד שתהיה מחבת או מרחשת או מאפה תנור, וכן מבואר בריש מנחות לשם מרחשת הוי שינוי קודש לת״ק דר״ש לכן ודאי סולת לא הוי עוד מנחה אם צריכה להעשות במחבת או במרחשת וכיון דכתיב עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחצית בבוקר וגו׳ ודרשינן מנחה מחציתה הרי שצריכה להיות מנחה קודם שיחצו אותה, ולכן אף דהגמ׳ יליף מהך קרא דמנחה מחציתה שצריך לחצות העשרון, וילפינן מזה דאינה קדושה לחצאים ופירש״י משום דכתיב מנחה מחציתה ואין מנחה פחותה מעשרון מ״מ גם זה ע״כ נלמוד מהך קרא דכשהיא מנחה גמורה והיינו אפויה ונגמרת צריך לחצות אותה דכן הוא פשטיה דקרא רק דילפינן נמי שגם העשרון צריך לחצות אותו, ויש לומר עוד דעיקר מה דילפינן ממנחה מחציתה שצריך לחצות העשרון זהו משום דרישא דקרא הא כתיב עשירית האיפה וע״ז כתיב מנחה מחציתה לכן צריך לחצות את העשירית האיפה, ונמצא שאנו למדים שני הדינים מהך קרא שצריך לחצות את העשירית האיפה וגם שצריך לחצות את החלות.
ולפי״ז נוכל לבאר החלוק בין חביתי כה״ג שכתב הרמב״ם דאי אפשר שיאפו אותם מבערב שיפסלו בלינה, ובין לחם הפנים דאף דקיי״ל אין כלי שרת מקדשים אלא מדעת מ״מ גבי חביתי כה״ג כיון דכתיב מנחה מחציתה הבא מנחה ואח״כ חוצהו א״כ צריכה שתהיה מנחה מקודשת קודם שיחצו אותה, וכדאיתה בסוטה דף י״ד ע״ב סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחה מתוך ביתו וכו׳ ונותנה בכלי שרת ומקדשה בכלי שרת ואח״כ קומץ ונותן הקומץ בכלי שרת ומקדשו בכלי שרת, ומבואר דקודם קמיצה צריך שתהיה המנחה מקודשת ולכן אם יאפו אותה מערב שבת תפסל בלינה וזה ודאי דכיון שצריך שהמרחשת מקדש את החלות צריך שיתקדשו בשעת עבודתם כדין כלי שרת, ולכן אי אפשר שבשעת גמרם במרחשת יחשוב שלא יתקדשו ורק למחר בשבת יניחו אותם במרחשת ויקדשו את החלות דאין עבודת המרחשת להניח בהם חלות נגמרות, ומבואר דדוקא בחביתי כה״ג אין עצה שיאפו מערב שבת ויהיה על דעת שלא יתקדשו החלות כיון דכתיב מנחה מחציתה, אבל לחם הפנים דלא כתיב מנחה קודם שיניחו הלחם על השולחן אפשר שיאפו על דעת שלא יתקדש הלחם עד שיניחו אותו בשבת על השולחן.
איברא דאכתי יקשה מה שהוצרך הרמב״ם לומר שהמרחשת מכלי הקודש על זה שאם תאפה מבערב תפסל בלינה, כיון שהעשרון ג״כ כלי שרת וכמו שהבאנו וגם צריך שמהעשרון יחצו על שני חצאי עשרון א״כ גם בשביל העשרון יהי׳ נפסל בלינה וזה לא שייך לדברי הרמב״ם כאן אלא עיקר דברי הרמב״ם בפ״ג צריכים באור, והנה כבר כתבתי דמהברייתא דסוטה דף י״ד מבואר דמנחה צריך להקדישה בכלי שרת קודם קמיצה, והטעם ברור שצריך יהיה עליה שם מנחה ולקמוץ מן המנחה, והנה ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר פליגי במנחות דף ח׳ בחביתי כה״ג דר׳ יוחנן אמר אינה קדושה לחצאים ור״א אמר מתוך שקריבה לחצאים קדושה לחצאים, ומביא ר׳ יוחנן הא דתניא מחצה משלם הוא מביא ואמר ר״א ההוא להביאה שלם מביתו נמצא דלר״א הא דכתיב מנחה מחציתה זהו רק להביאה שלם מביתו ואפשר לקדש גם בהחצי עשרון, אבל זה ודאי דקודם שיקטירו צריך לקדש המנחה אלא דסבר ר״א דאפשר לקדש גם מחציתה, ובפשוטו זהו בהחצי עשרון אבל אם באנו לדון אם אפשר לאפות מערב שבת ואז עלינו לומר שיתן לכתחלה המנחה בהעשרון ובהחצי העשרון ע״מ שלא תתקדש כדי שלא תפסל בלינה, בזה יש חילוק בין לדעת ר׳ יוחנן ובין לדעת ר״א דלר׳ יוחנן ע״כ צריך לקדש המנחה בהעשרון כיון דכתיב מנחה מחציתה הבא מנחה ואח״כ חוצהו, וא״כ צריך שיהיה עליה שם מנחה והיינו מקודשת אבל לר״א דסבר דזהו רק להביאה שלם מביתו א״כ אפי׳ בהחצי עשרון אינו מוכרח שצריך ליתן ולקדש בו דהא אפשר לקדשה אח״כ בהמרחשת דעל החצי עשרון ודאי אינו מפורש בקרא שצריך שיהי׳ עליה שם מנחה.
ולפי״ז יש לומר דמשום זה כתב הרמב״ם הטעם שתפסל בלינה משום המרחשת כדי שיועיל הך טעמא אפי׳ לר״א דהא הך דינא שאפייתם דוחה שבת הוא מתני׳ במנחות דף צ״ו ועל הך מתני׳ אמר רבא בדף נ״א משום שאם תאפה מערב שבת תפסל מלינה, וא״כ א״א להרמב״ם לומר הטעם משום שתתקדש בהעשרון דהא לר״א אין הכרח שתתקדש קודם בהעשרון וממילא גם בהחצי עשרון אפשר ליתלו ע״מ שלא תתקדש לכן כתב הטעם בשביל המרחשת דבזה כו״ע מודו דא״א להקטיר המנחה בשבת קודם שתתקדש, וזה ודאי שאחר שתהיה נגמרת א״א לקדשה בשבת במרחשת שאין זה עבודתו להניח בו מנחה גמורה וע״כ שצריך שתתקדש כשתגמר במרחשת.
ובאופן אחר יש לומר דגם להלכה שפסק הרמב״ם כר׳ יוחנן דאינה קדושה לחצאים דקרא דמנחה מחציתה מחצה משלם הוא מביא הוא לעכב שלא תתקדש חציה, מ״מ אין להוכיח ממה שהעשרון מקדש דדוחה שבת דבמנחות דף ט׳ אמר ר׳ יוחנן דבללה חוץ לחומת עזרה פסולה דאף דיציקה ובלילה כשרה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה, מ״מ כיון דעשייתו בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים בעיא וכבר כתבתי בהל׳ מעה״ק פ״ד הל׳ ז׳ בד״ה אלא דצריך לבאר, דהש״מ שם כתב דעשייתו בכלי היינו בכלי שרת וכד׳ הש״מ פירש״י במנחות דף ע״ד במתני׳ דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן ופירש״י כל המנחות הנעשות בכלי שרת ומשמע מדבריו דגם קודם שנגמרו ליתנם במחבת ומרחשת גם המתן שמן יציקה ובלילה שנעשו בכלי הוא ג״כ כלי שרת, אבל הרמב״ם בפי״ג הל׳ ה׳ כתב דאחר הבלילה היה נותן לכלי שרת, והבאתי שם דברי הכ״מ והלח״מ ובארתי שם כד׳ הלח״מ דשיטת הרמב״ם דמקודם שהיה נותן במחבת ומרחשת לא היה הכלי כלי שרת ומשום דשיטתו דע״י קידוש בכלי שרת נפסל ביוצא, ומהגמ׳ מוכח דגם ר״ל מודה דעשייתו בכלי ומ״מ סבר דעשייתו בחוץ, ומוכח דשם מנחה אינו מחייב שכל העבודות שלה כמו יציקה ובלילה יהיו בכלי שרת, א״כ אפשר דאף דבחביתי כה״ג כתיב מעיקרא בקרא מנחה מ״מ אינו מוכרח שתהיה בתחלתה בכלי שרת דהא בעיקר מנחה נמי כתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו׳, ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, וא״כ ה״נ בחביתי כה״ג דכתיב עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבקר, ודרשינן מנחה מחציתה אין הכרח שצריכה המנחה להתקדש קודם בהעשרון קודם שיחצו אותה ואף דמזה סבר ר׳ יוחנן דאינה קדושה לחצאים היינו דחצי עשרון אין לזה שם מנחה אבל אם הקדיש עשרון אף שלא נתקדשה עוד קדושת הגוף בכלי שרת אפשר לחצות את העשרון וליתן חציה בחצי עשרון ולא תתקדש, ומה דאמר הגמ׳ בסוטה דף י״ד דמנחה צריכה להתקדש בכלי שרת קודם קמיצה זהו דוקא קמיצה דקמיצה הוי כמו שחיטה וכמו דשחיטה הוי בבע״ח שנתקדש קדושת הגוף קודם שחיטה דמקודם שנפל בו מום א״א לפדותו ה״נ המנחה צריכה להיות קדושה קדושת הגוף קודם קמיצה.
איברא דלכאורה דברינו מופרכים דשם בסוגיא פריך הגמ׳ לר׳ אלעזר מהברייתא דמנחה מחציתה מחצה משלם הוא מביא, ומשני לא נצרכה אלא להביאה שלם מביתו ולכאורה מה דאמר להביאה שלם מביתו היינו להקדישה אלא שלא להקדישה בכלי שרת דאם הוא חולין איזה נ״מ הוא אם היא בביתו או בעזרה, וא״כ ר׳ יוחנן סבר דצריך דוקא להקדיש העשרון קדושת הגוף, ואח״כ לחצות וליקח ממנו החצי עשרון וכן פסק הרמב״ם מהל׳ מעה״ק שכתב מביא עשרון שלם ומקדשו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש שאע״פ שהיא קריבה חציה אינה מתקדשת לחציין ומוכח מזה שכתב טעמא דמקדישו משום שאינה מתקדשת לחציין דמקדישו היינו קדושת הגוף בדין כלי שרת ואף שכתב לשון ומקדישו גם בפי״ב הלכה י״ג כתב לפי גירסתנו מקדישים, ואף שבכ״מ שם איתא מקדשים אפשר גם כאן צ״ל ומקדשו.
אלא דאם נימא כן יקשה לן דברי הרמב״ם ביותר דלבד מה דקשה למה צריך לזה שתתקדש במרחשת, דהא מתקדשת בהעשרון ובזה כתבנו שכתב שיהיה מועיל גם לר״א משום דעיקר דין שדוחה את השבת הוא מתני׳ אבל קשה עוד יותר דתי׳ זה היה שייך אם טעמא דמתקדש במרחשת הי׳ מועיל בין לר׳ יוחנן בין לר״א, אבל באמת הא להלכה אינו מועיל טעמא דמתקדש במרחשת דהא כתב הרמב״ם בפ׳ ג׳ מהל׳ מעה״ק הל׳ ג׳ דהחלות של חביתי כה״ג אחד אחד היו נעשות, וכיון שלהלכה אינה מתקדשת לחצאים א״כ איך אפשר שתתקדש המנחה במרחשת אם לא נתקדשה בהעשרון דהא אינה מתקדשת לחצאים, ואף שהמל״מ שם מסתפק אם דוקא נילושות אחד אחד או גם אפייתם אחד אחד, אך אח״כ הכריע מלשון הרמב״ם שכתב לעשות שכונתו גם באפייתם וזה פשוט דכיון דילפינן זה מלחם הפנים מגז״ש דחוקה חוקה כמש״כ הלח״מ וחוקה הוא לעיכובא כדאמר הגמ׳ בהך סוגיא בדף ח׳.
והנה שם בסוגיא אמרינן הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף קדוש ובפשוטו צריך לפרש דדוקא אם דעתו להוסיף בעשרון זה שיהיה עשרון שלם דאז מתקדש מעכשיו החצי עשרון, אבל אם הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף עוד חצי עשרון ולהניח בחצי עשרון אינו קדוש, ולכאורה מוכח כן דאם בכה״ג שיוסיף חצי עשרון אחר ג״כ קדוש, א״כ למאי אמר ר׳ יוחנן דאינה קדושה לחצאים דהא ע״כ יוסיף עוד חצי עשרון על בין הערבים, אך באמת זה אינו דהא דאמר ר׳ יוחנן דאינה קדושה לחצאים היינו אם דעתו שאחר שיקריב החצי עשרון בבקר יפריש ויקדש חצי עשרון על בין הערבים ובזה אמר דאינה קדושה לחצאים אבל אם דעתו להוסיף ולקדש חצי עשרון שני קודם שיקריב חצי עשרון הראשון זה לא נקרא לחצאים כיון דאמרינן דדעתו להוסיף קדוש, ולפי״ז נימא דהא דאמר רב אשי לר׳ אלעזר דלא נצרכה אלא להביאה שלם מביתו היינו שיביא שלם מביתו ולא יקדש אלא חצי עשרון ויקריבנו בבקר, וחצי השני יקדשו אחר כן על הקרבת בין הערבים ובזה חולק ר׳ יוחנן וסבר דאינה קדושה לחצאין.
ולפי״מ שהוכחנו, כן מוכח מדברי הרמב״ם דאפי׳ אם נימא דמה שכתב שהמנחה מתקדשת במרחשת זהו אפי׳ לר׳ אלעזר, אבל עכ״פ ע״כ צריך שיועיל זה להלכה וע״כ דאפשר שתתקדש המנחה במרחשת אף שנעשות אחד אחד, וא״כ אפשר לומר דגם להלכה צריך הוא להוכיח שע״כ תתקדש במרחשת דמשום העשרון אפשר להניחה בהעשרון ע״מ שלא תתקדש ולהניחה גם אח״כ בהחצי עשרון ע״מ שלא תתקדש, ומ״מ יתקיים בזה מנחה מחציתה הבא מנחה ואח״כ חוצהו כיון שמתחלה הביא העשרון לשם מנחה וע״מ שתתקדש אח״כ בשלימותה במרחשת אף שתתקדש חלות כיון דבדעתו להוסיף מתקדשת לחצאים.
והנה אחר שעלה בדעתי ליישב מה דאין דוחה את השבת ולא אמרינן שנתקדש בכלי שרת ונפסל בלינה משום דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ואפשר להניח בכלי שרת ע״מ שלא תתקדש, וכתבתי לסתור זה מד׳ הרמב״ם גבי חביתין, עיינתי בברכת הזבח במנחות דף צ״ה ע״ב וראיתי שכתב דבסוף פ׳ ר׳ ישמעאל כתב ישוב לזה ובבה״ז שהו״ל החפץ חיים באסיפת זקנים לא מצאתי זה, ומצאתי בבה״ז הישן שהביא בשם הגאון הקדוש ר׳ יעקב מטאמשב הי״ד שהיה ראש ישיבה בסלוצק שנהרג על קידוש השם, תשובה ארוכה לבעל בה״ז על מה ששאל לו ע״ד הרמב״ם בפ״ז שפסק דקצרו ביום כשר ודוחה שבת, ובתוך דבריו כתב זה דכיון דכ״ש אין מקדשין אלא מדעת אפשר לאפות השתי הלחם ע״מ שלא יתקדשו בתנור, והבה״ז דחה את דבריו מד׳ הרמב״ם גבי חביתין ולפימש״כ יתיישבו ד׳ הגאון הקדוש זצ״ל ועיקר תוכן דבריהם יבואו בעז״ה במקומם גבי עומר.